מבצר נריקלה בטביליסי: איך עולים ומה רואים

הכניסה למבצר נריקלה חופשית והוא פתוח מסביב לשעון. אין קופה, אין קרוסלה ואין שעת סגירה. אפשר לעלות בשלוש דרכים: ברכבל מפארק ריקה ב־2.5 לארי, בהליכה של 20–25 דקות מכיכר מיידן, או ברכב כמעט עד החומות דרך רחוב בוטניקורי. כדאי להקדיש שעה עד שעה וחצי למבצר, לחומות שעל הרכס ולאנדרטת קרטליס דדה.

הרכבל מפארק ריקה

התחנה התחתונה נמצאת בפארק ריקה, ליד הכניסה מכיכר אירופה. העליונה נוחתת על רכס סולולקי, שתי דקות הליכה משערי המבצר. אורך הקו 508 מטר והפרש הגובה 94 מטר. הנסיעה נמשכת דקה ו־42 שניות וחולפת מעל גגות העיר העתיקה ונהר המטקוורי.

נסיעה לכיוון אחד עולה 2.5 לארי, והתשלום היחיד שמתקבל הוא בכרטיס התחבורה Metromoney. הכרטיס עצמו עולה 2 לארי, נמכר בתחנה, ותוכלו להשתמש בו אחר כך במטרו, באוטובוסים העירוניים וברכבלים האחרים של טביליסי. בקבינה לא מקבלים מזומן. הקו פועל בין 11:00 ל־23:00, כך שלפני הצהריים נשארות רק הרגליים או הרכב.

התור הוא הגורם הלא צפוי. בבוקר של יום חול נכנסים ישר לקבינה; בשבת בערב התור בתחנה התחתונה יכול לגזול חצי שעה. המהלך ההגיוני הוא לעלות ברכבל ולרדת ברגל דרך המבצר וסולולקי. הירידה לוקחת אותן עשרים דקות, בלי ההמתנה.

ברגל: שני מסלולים מהעיר העתיקה

הראשון יוצא מכיכר מיידן ועולה ברחוב אורבירי. קודם אספלט, אחר כך מדרגות אבן. מטפסים בערך 90 מטר, בערך גובה של בניין בן שלושים קומות, רק פרוש על פני רחובות העיר. 20–25 דקות בקצב נינוח, על פני הכנסייה הארמנית סורב גבורג, ומגיעים לשער הראשי של המבצר התחתון.

השני מתחיל באבנוטובני, ליד מרחצאות הגופרית, ועולה דרך שכונת בתלמי. הוא קצר יותר ותלול בהרבה, אבל עובר בחלק העתיק ביותר של העיר: חצרות צרות, מרפסות עץ, גרמי מדרגות שנדחקו בין הבתים. באמצע יום קיץ המסלול הזה מתיש. צל כמעט אין.

הנעליים חשובות יותר ממה שנדמה. האבן במדרגות העליונות ישנה ושחוקה עד שהיא חלקה, ואחרי גשם היא נעשית חלקלקה. בביקור הראשון שלי, בנובמבר, ירדתי בנעלי ספורט עם סוליה שטוחה ועברתי חצי מהמדרגות בהליכה צידית, יד אחת על הקיר. במזג אוויר רטוב עדיף לרדת ברכבל ולא במדרגות.

ברכב: איפה להשאיר אותו

אפשר לנסוע כמעט עד החומות. הדרך עולה ברחוב בוטניקורי, חולפת על פני השערים התחתונים של הגן הבוטני ומסתיימת ברחבה קטנה ליד המבצר. המקומות מעטים, ובעונה הם נתפסים עד הצהריים.

האפשרות הבטוחה יותר היא להשאיר את הרכב למטה, ליד פארק ריקה או בגדה השמאלית, ולעלות ברכבל. רחובות העיר העתיקה צרים, חד־סטריים ומלאים ברכבים חונים, ופרסה ברכב לא מוכר היא עניין איטי.

לגבי תשלום: מרכז טביליסי מחולק לאזורי חניה בתשלום לפי שעה. באזור A המחיר 1 לארי לשעה, ו־15 הדקות הראשונות בחינם. סוג האזור והתעריף מודפסים על השלט שמתחת לסימן "P". מחוץ לרחובות המוסדרים העירייה מוכרת היתר שנתי ב־50 לארי, וגם אפשרויות לחצי שנה ולשבוע. רכבים שכורים בדרך כלל כבר רשומים במערכת, אבל התשלום השעתי במרכז הוא על הנהג, באפליקציה או ב־SMS.

אם הרכב השכור שלכם מ־MY.DRIVE ואתם לנים מחוץ למרכז, הגיוני יותר לנסוע לריקה ולעלות ברכבל מאשר להשתחל ברחובות העתיקים: ליד הפארק יש איפה להשאיר את הרכב, והמבצר נמצא שתי דקות מהתחנה העליונה.

מה רואים בתוך מבצר נריקלה

נריקלה הוא לא מבנה אחד אלא כמה מבנים ממאות שונות שנערמו על סלע. מה שרואים ראשון אחרי השער הם חומות המבצר התחתון והמדרגות למפלס העליון. אפשר לטפס עליהן בחופשיות. מעקות כמעט אין ושפת הצוק לא מגודרת, אז עם ילדים כדאי להישאר במרכז הרחבות.

מה נשתמר:

• מגדל איסטנבול, מרובע, מהמאה ה־16, החלק המוכר ביותר במתחם
• שלד מבצר המגדל שחתחטי בקצה המערבי של הרכס, עם קטע חומה שמוביל אליו
• הצלב שבפסגה, הנקודה הגבוהה ביותר בעיר העתיקה
• כנסיית ניקולאוס הקדוש במבצר התחתון

התצפית היא הטובה בעיר, לא בגלל הגובה אלא בגלל הזווית. המטקוורי נראה לאורך כמעט כל המרכז, גגות הרעפים והכיפות של מרחצאות אבנוטובני נמצאים ממש מתחתיכם, כנסיית מטחי עומדת על הצוק ממול, ובהמשך הנהר גשר השלום מזכוכית תופס את האור. במפלס העליון תמיד נושבת רוח, גם כשבסמטאות למטה אין אוויר.

כנסיית ניקולאוס הקדוש

כנסייה עומדת כאן מאז המאה ה־12. מהמבנה הישן לא נשאר דבר: היסודות שלו התגלו רק בחפירות של שנות ה־60, והכנסייה עצמה קרסה ב־1827.

המבנה הנוכחי נבנה ב־1996 לפי תכנון של טריאל קיפרואידזה ונחנך ב־1997. זו כנסייה בתבנית צלב עם כיפה ודלתות בשלושה צדדים, ובציורי הקיר בפנים, שצוירו בימינו, מופיעות סצנות מהתנ״ך לצד אירועים מההיסטוריה הגאורגית. הכנסייה פעילה, הכניסה חופשית, ומעריכים כתפיים וברכיים מכוסות.

היסטוריה: משוריס־ציחה ועד החורבות של 1827

תאריך ייסוד אין. כבר במאה ה־4 עמד על הסלע הזה מבצר בשם שוריס־ציחה, בתרגום "המבצר היריב". כאן הסדר הרגיל הפוך: קודם בא המבצר, והעיר צמחה סביבו. הגאוגרפיה מסבירה למה. צוק סולולקי מתנשא מעל הנקודה הצרה ביותר בעמק, שבה המטקוורי נדחק בין שני קירות סלע, והוא שולט במעבר היחיד לאורך הנהר. שום דבר לא יכול היה לעבור כאן בלי שיראו אותו, ולכן החזיקו בנקודה הזאת חמש־עשרה מאות שנה ברציפות.

הבעלים התחלפו כמעט בכל מאה. הפרסים כבשו אותו בסוף המאה ה־4; מלכי קרתלי לקחו אותו בחזרה עד אמצע המאה ה־5. במאה ה־6 הרחיב המלך דאצ׳י, בנו של וחטנג גורגסלי, את הביצורים והפך אותם ללב של בירתו החדשה. האומיים בנו מחדש חלק ניכר מהמבצר במאה ה־7, ומהמאה ה־8 הוא שימש כמעט ארבע מאות שנה כמושב האמירים הערבים, עם ארמון בתוך החומות שממנו נוהלה העיר. ב־1122 כבש דוד הבונה את טביליסי, החזיר את המצודה לכתר הגאורגי והאריך שוב את החומות.

השם הגיע הרבה אחרי המבצר. התאוריה המרכזית קושרת אותו ל"נארין קלעה", "מבצר קטן", מונח ששימש את המונגולים שהגיעו לעיר במאה ה־13; מוצע גם מקור פרסי לאותה מילה. בהתחלה רק המגדל התחתון נשא את השם, ובסביבות המאה ה־18 הוא התפשט על המתחם כולו. ההיגיון כאן מוזר. המבצר שולט בעיר, והוא נראה "קטן" רק בהשוואה למערכת חומות העיר המלאה, שפעם ירדה מכאן עד לטיילת והמשיכה עד מה שהיום כיכר החירות.

רוב האבן שרואים היום היא מהמאות ה־16 וה־17. עד אז כבר עברו כאן המונגולים, צבאות טימור ומסעות פרסיים חוזרים, ומהשכבות המוקדמות כמעט לא נשאר דבר על פני השטח. ב־1795 בזז צבאו של אגא מוחמד ח׳אן את טביליסי ופגע בביצורים. נריקלה עצמו מעולם לא נכבש בהסתערות: העיר נפלה סביב המצודה, או שחיל המצב שלה הורעב עד שנכנע.

המבצר איבד את תפקידו הצבאי אחרי שגאורגיה סופחה לאימפריה הרוסית. ב־1818, בהוראת הגנרל ירמולוב, הוקם מחסן אבק שריפה במבצר התחתון, בתוך מבנה כנסיית ניקולאוס הקדוש. הוא התפוצץ ב־1827. באותה שנה פגעה בעיר רעידת אדמה חזקה. המקורות חלוקים בשאלה מה גרם לנזק גדול יותר, אבל התוצאה הייתה זהה: הכנסייה נמחקה עד היסודות, קטעי חומה ומבנים אחרים קרסו, ואף אחד לא בנה אותם מחדש. עד שנות ה־80 נשארו חלק ממגדל איסטנבול, השלד של שחתחטי ושברי חומה לאורך הרכס. החפירות נמשכו משנות ה־60, והשיקום התחיל רק בשנות ה־90, והוא היה קרוב יותר לשימור מאשר לשחזור: החומות יוצבו והשורות העליונות שלהן הונחו מחדש, אבל המבצר עצמו לא נבנה מחדש מעולם. לכן נריקלה נראה כמו חורבות ולא כמו טירה משוחזרת.

קרטליס דדה: עשר דקות לאורך הרכס

ממערב למבצר יוצא שביל לאורך רכס סולולקי. אחרי עשר דקות הליכה בו עומדת קרטליס דדה, דמות אישה בגובה 20 מטר שמחזיקה קערת יין ביד שמאל וחרב ביד ימין. המסר ישיר: יין למי שבא כידיד, פלדה למי שלא.

הפסל הוקם ב־1958 לרגל 1,500 שנה לטביליסי, בידי הפסל אלגוג׳ה אמשוקלי. הגרסה הראשונה הייתה מעץ מצופה אלומיניום ונועדה להיות זמנית. ב־1963 הוחלפה בדמות מאלומיניום, ובשנות ה־90 הוצבה גרסה חדשה עם שמלה וכיסוי ראש שונים. המרפסת שלרגליה נותנת זווית אחרת על העיר מזו של המבצר: יותר סולולקי ומרכז, פחות נהר.

מהאנדרטה יורדות מדרגות לרחוב בתלמי ואל סולולקי. זו דרך טובה לסיים את הטיול. הירידה לוקחת כרבע שעה ומורידה אתכם בין בתי הקפה שסביב רחוב לאדו אסטיאני.

הגן הבוטני, ממש ליד התחנה העליונה

השערים העליונים של הגן הבוטני הלאומי נמצאים ליד התחנה העליונה של הרכבל, בקושי מאה מטר מהמבצר. כרטיס למבוגר עולה 4 לארי, לסטודנט 1 לארי, לילד 50 טטרי וכרטיס משפחתי 6 לארי. בעונה החמה הגן פתוח בערך 09:00–19:30, ובחורף נסגר מוקדם יותר.

הסדר שעובד הכי טוב: רכבל למעלה, המבצר, קרטליס דדה, ואז לגן דרך השערים העליונים ולמטה ליד המפל עד השערים התחתונים ברחוב בוטניקורי, עשר דקות הליכה ממרחצאות הגופרית. הלולאה כולה לוקחת 3–4 שעות ומסתיימת למטה בעיר העתיקה ולא בראש גבעה.

מתי להגיע

לפני 10:00 זה החלון השקט ביותר, אבל הרכבל עוד סגור ותצטרכו ללכת. בצהריים צפוף, במיוחד ממאי עד ספטמבר. השעה שלפני השקיעה נותנת את האור הכי יפה על מטחי ועל הגגות הישנים, וגם את התור הארוך ביותר לרכבל באותו יום.

בקיץ אין בשטח המבצר צל, אין מים ואין קיוסקים. פעם עליתי בסביבות שתיים בצהריים ביולי ואחרי עשרים דקות ברחתי לגן הבוטני, שמתחת לעצים קריר בכמה מעלות. קחו מים איתכם; החנויות הקרובות נמצאות למטה במיידן.

בחורף הגישה זהה, אבל המדרגות והאבן עלולות לקפוא, והשביל לקרטליס דדה נעשה חלקלק בכמה מקומות. בערב החומות מוארות בזרקורים, וזה נראה טוב יותר מלמטה, ממיידן, מאשר מבפנים.

כדאי לדעת

נריקלה חינמי ותמיד פתוח, אז העלות היחידה היא העלייה: 2.5 לארי לרכבל ועוד 2 לארי לכרטיס Metromoney אם אין לכם. הגרסה הנקייה של התוכנית היא רכבל למעלה וירידה ברגל דרך הגן הבוטני או סולולקי. עומדים בתור פעם אחת ומסיימים בעיר ולא על הגבעה. שעה עד שעה וחצי מספיקות למבצר; ללולאה המלאה עם האנדרטה והגן הקדישו חצי יום. נעלו נעליים נורמליות. למעלה כמעט אין מעקות.