ורדזיה: מנזר המערות מעל נהר המטקוורי והדרך אליו

ורדזיה חצובה במצוק טוף תלול מעל נהר המטקוורי בדרום גאורגיה, 270 ק"מ מטביליסי. אלה לא חורבות שהוקפאו בזמן: נזירים גרים במערות, בכנסייה הראשית מתקיימת תפילה, ועל הקירות שרדו ציורי קיר מהמאה ה-12. יותר משש מאות חדרים, שלוש עשרה קומות גובה ומבוך של מעברים בתוך האבן.

מהכביש שלאורך המטקוורי רואים את המצוק כבר מרחוק, והמערות שעליו נראות כמו חלת דבש בחתך. אבל קשה להבין את קנה המידה. עד שעולים לטרסות הראשונות זה נראה כמו כמה עשרות מערות, ולא כמו עיר שחיו בה כמה אלפי אנשים.

איך נוצרה עיר בתוך מצוק

הבנייה התחילה במחצית השנייה של המאה ה-12, בימי המלך גיורגי השלישי. מצוק הטוף התלול בעמק המטקוורי, באזור סמצחה-ג׳אוואחתי, התאים למבצר בלתי חדיר יותר מכל מקום אחר בסביבה: שלושה פתחים צרים בבסיס הסלע הובילו פנימה, ומבחוץ כמעט אי אפשר היה למצוא אותם.

המצוק לא היה הסיבה היחידה לבחירה. עמק המטקוורי שימש כאן כמסדרון: לאורכו עברה הדרך ממרכז גאורגיה דרומה, לכיוון ג׳אוואחתי והלאה, אל גבולות העולם המוסלמי. מי שהחזיק בקטע הזה שלט בדרך ובגישות אליה. חיל מצב בתוך האבן כמעט לא היה ניתן להוציא במצור: לירות עליו לא היה טעם, לא היה מאיפה לתקוף, והמחסנים והמים היו בתוך המצוק.

השיא הגיע בימי המלכה תמר, בתו של גיורגי השלישי, בין 1184 ל-1205. המנזר-מבצר הפך לעיר מערות של ממש: כנסיות, מחסנים, אוצר, חדרי אוכל, בתי מרחץ, ספרייה. חיו כאן כמה אלפי אנשים. ב-1185 נחנך המנזר לכבוד הירדמות מרים הבתולה.

העיר תוכננה לגובה, בקומות, וחוברה במדרגות ובמנהרות פנימיות. מים הובלו במערכת של צינורות ובורות, ומעברים נפרדים שימשו דרכי חירום ודרכים סודיות. במונחים של המאה ה-12 זו רמה הנדסית שמרשימה במקום יותר מכל נתון על מספר החדרים: אנשים חיו בתוך האבן באופן קבוע, ולא רק חיכו בה שהמצור יעבור.

לשם יש כמה הסברים. הגרסה העממית קושרת אותו לילדות של תמר: הנסיכה הקטנה הלכה לאיבוד במערות וצעקה בבהלה "אני כאן, דוד", בגאורגית אק ואר, דזיה. לפי הסיפור, גיורגי השלישי קרא למנזר כך לזכר הרגע הזה.

כל עוד המצוק היה שלם, מבחוץ הוא נראה כמו גוש אחד, והעיר שבתוכו כמעט לא נראתה. רעידת האדמה של 1283 שינתה הכול: לוח מההר ברוחב של כ-15 מטר קרס לתוך הנהר וחשף מאות מערות. חלק מהחדרים נשארו בלי קיר חיצוני, ולכן היום עוברות במתחם טרסות פתוחות במקום שבו פעם הייתה אבן. ורדזיה איבדה את ערכה הצבאי, אבל החיים כאן לא נפסקו, ובסוף המאה ה-13 ובתחילת המאה ה-14 נבנו מגדל הפעמונים וקשתות המבואה.

מכאן ההיסטוריה נעשית קשה יותר. במאה ה-16 ורדזיה נכבשה בידי הפרסים, אחר כך בידי הטורקים, ובמשך מאתיים וחמישים שנה היא עמדה ריקה. חיי הנזירים חזרו אחרי שסמצחה-ג׳אוואחתי סופחה לאימפריה הרוסית ב-1828. בשנים הסובייטיות המנזר נסגר והוכרז כשמורת מוזיאון. התפילה חזרה רק בסוף שנות ה-80, בזכות מאמציו של הקתוליקוס איליה השני, ראש הכנסייה הגאורגית. היום זה שוב מנזר פעיל, ומאז 2007 ורדזיה, יחד עם מבצר חרטוויסי, נמצאת ברשימה הזמנית של אונסק"ו.

מה רואים בפנים

במתחם יש היום יותר מ-600 חדרים, ועיר המערות מתנשאת לגובה של שלוש עשרה קומות. חלק מהמסדרונות חודרים עשרות מטרים לתוך המצוק, וכל הקומות מחוברות במעברים ובמנהרות.

הדבר העיקרי כאן הוא כנסיית הירדמות מרים הבתולה. על הקירות ציורי קיר מהמאה ה-12: הסעודה האחרונה, רחיצת הרגליים, יום הדין. האוצר המיוחד הוא הדיוקנאות של המלכה תמר ושל המלך גיורגי, שצוירו בימי חייהם ושרדו שמונה מאות שנה. בפנים חשוך, העיניים צריכות דקה-שתיים להתרגל, ואת הציורים רואים הרבה יותר טוב אם עומדים ומחכים, במקום לנסות לצלם אותם בטלפון מיד.

מלבד הכנסייה, כדאי להסתכל על תאי המגורים, המחסנים ומתחם בית המרחץ. במנזר הייתה מערכת מים וניקוז פעילה, ומעברים סודיים חיברו בין חלקי העיר. מאוכלוסייה של אלפים נשארו ארבעה נזירים. הם גרים כאן עכשיו, ובחלק המרוחק של המתחם מרגישים את זה: זה כבר לא מוזיאון, זה הבית של מישהו.

ככל שמתקרבים לקומות העליונות, כדאי פשוט לעצור ולהסתכל למטה אל העמק. משם רואים איך הנהר עובר דרך הערוץ, ולמה נלחמו על הדרך שלאורכו כל כך הרבה מאות שנים.

איך מתנהל הביקור

המסלול במתחם מסומן ועובר בכיוון אחד. הסעה קטנה נוסעת מהחניון עד הכניסה, ורוב האנשים יורדים חזרה ברגל. בפנים יש מדרגות, מנהרות צרות ובמקומות מסוימים תקרות נמוכות. בעונת השיא נוצרים תורים במעברים כאלה, כי פשוט אין איפה להסתובב או לפנות מקום לזרם שבא ממול.

הגענו בשעת הפתיחה, וזה הזמן הכי טוב: חצי מהמצוק עדיין בצל והמעברים פנויים, ואילו בצהריים הטוף לוהט ואין איפה להסתתר על הטרסות. מים זה חובה, ובקיץ גם כובע. האבן במדרגות מלוטשת מרגליים, ולכן נעליים סגורות עם סוליה טובה חשובות כאן יותר מבכל מבצר בדרום המדינה: חלק מהעלייה עובר על טוף חלק.

המנזר פעיל, וזה משפיע על הפרטים הקטנים. עדיף לכסות כתפיים וברכיים, ולנשים מטפחת ראש תעזור בכנסייה. במנזרים בגאורגיה מחזיקים לא פעם בדים לכיסוי ליד הכניסה, אבל לא כדאי לסמוך על זה. בתוך הכנסייה מדברים בשקט, ועל צילום עדיף לשאול או פשוט לא לצלם.

תכננו שעתיים עד שלוש לביקור. מחירי הכרטיסים משתנים מדי פעם, אז כדאי לבדוק במקום.

מה יש בסביבה

מבצר חרטוויסי עומד ממש מעל הנהר בדרך לורדזיה. רואים אותו מהכביש, והעצירה לוקחת 20–30 דקות. מחרטוויסי לורדזיה יש 16 ק"מ על אספלט, בערך עשרים דקות. הכניסה למבצר חופשית, ואת התמונה הכי טובה שלו כולו מצלמים לא מבפנים אלא מהגשר התלוי מעל המטקוורי.

ממש קרוב לורדזיה נמצא מנזר המערות ואניס קוואבבי, פחות מוכר בהרבה וכמעט תמיד ריק. צריך לעלות אליו בשביל, אבל אנחנו לא פגשנו שם אף אחד. מבצר תמוגווי עומד על אותה דרך בעמק, ובדרך כלל מסתכלים עליו מהכביש.

הנסיעה מטביליסי

ורדזיה נמצאת במחוז אספינדזה שבסמצחה-ג׳אוואחתי, כ-270 ק"מ מטביליסי ו-100 ק"מ מבורג׳ומי. אפשר להגיע לכאן בתחבורה ציבורית, אבל לוח הזמנים ייקח לכם את כל היום.

אין מיניבוסים ישירים מטביליסי. קודם צריך להגיע לאחלציחה, כ-4 שעות, ושם להחליף למיניבוס לורדזיה. הוא יוצא ב-10:30, 12:20, 16:00 ו-17:20, ויש עוד שעה וחצי של נסיעה. בכיוון אחד זה יוצא 5–6 שעות עם ההחלפה, ובדרך חזרה צריך לתפוס את אחת היציאות הנדירות. טעות בחישוב פירושה לילה באחלציחה.

ברכב מטביליסי הנסיעה לוקחת בערך 4 שעות, 235–270 ק"מ לפי המסלול: דרך גורי וחשורי, ואז דרומה, על פני בורג׳ומי ואחלציחה. זה המקרה שבו רכב משלכם פותר כמעט הכול: אתם בוחרים מתי לצאת ומתי לחזור, עוצרים בחרטוויסי בדרך, יכולים לקפוץ לבורג׳ומי או לאחלציחה עם מבצר רבאטי שלה, והכול נכנס ביום אחד בלי מרוץ.

האספלט מטביליסי סביר, אין דרך עפר רצינית, ומכונית רגילה מספיקה. הקטע המעניין ביותר מתחיל אחרי אחלציחה: הכביש נכנס לעמק המטקוורי, הנהר זורם פעם משמאל ופעם מימין, והמדרונות נעשים גבוהים ויבשים יותר. כאן לא מתחשק לנסוע מהר, ויש מפרצונים לעצירה. תדלקו באחלציחה; דרומה משם יש הרבה פחות תחנות דלק.

יש חניה ממש ליד הכניסה. מונית היא גם אפשרות, אבל היא יוצאת יקרה יותר באופן ניכר, במיוחד עם עצירות בדרך. הכי נוח לקחת רכב בטביליסי, ולהזמין מראש: בעונת השיא, מיוני עד ספטמבר, המבחר לתאריך שלכם מצטמצם מאוד.

ביום אחד או עם לינה

ורדזיה אכן עובדת כטיול יום מטביליסי: שמונה שעות מאחורי ההגה הלוך וחזור, ועוד שעתיים-שלוש במקום. בתוכנית כזאת צריך לצאת בסביבות שש בבוקר, ויש מקום לעצירה אחת בדיוק בדרך: חרטוויסי.

אם לא רוצים למהר, הגיוני יותר לפצל את המסלול ליומיים עם לינה באחלציחה או בבורג׳ומי. אנחנו לנו באחלציחה: חדרים ואוכל שם זולים יותר מאשר בבורג׳ומי, ועד ורדזיה יש 62 ק"מ, בערך שעה וחצי לכל כיוון. כך היום הראשון מוקדש לרבאטי ולדרך, והשני משאיר את ורדזיה עם חרטוויסי וזמן פנוי לואניס קוואבבי. ורדזיה מתאימה למבחר טיולי היום מטביליסי פחות מרוב המקומות: חבל לעבור בה בריצה.

מידע מעשי

מתי לבוא

ורדזיה פתוחה כל השנה. אפריל, מאי, יוני, ספטמבר ואוקטובר הם החודשים הנוחים ביותר: חום מתון, יום ארוך, כבישים יבשים. ביולי ובאוגוסט קשה על המצוק, כמעט אין צל, וקבוצות נתקעות במעברים הצרים. המתחם פתוח גם בחורף, אבל קטעים מסוימים בדרך יכולים להיות חלקלקים, וביום קצר צריך לתכנן את השעתיים-שלוש של הביקור בצורה מדויקת יותר.

בכל עונה הבוקר עדיף על אחר הצהריים: לפני עשר המעברים פנויים, האור רך יותר והאבן עוד לא התחממה. יום חול שקט יותר באופן ניכר מסוף שבוע.

אם יש לכם רק יום אחד, בנו אותו סביב ורדזיה וחרטוויסי ואל תוסיפו נקודה שלישית. אם אפשר לקחת יומיים, לונו באחלציחה: לצאת משם בשבע בבוקר ולהגיע לכניסה בשעת הפתיחה קל יותר מאשר לצאת מטביליסי בחושך.