שמורת הטבע לגודכי: מסלולים ואיך מגיעים

שמורת הטבע לגודכי הוקמה ב־1912, והיא עדיין השטח המוגן הוותיק ביותר בגאורגיה. היא נמצאת 160 ק"מ מזרחית לטביליסי, נסיעה של 2.5–3 שעות בכביש סלול. בתוכה עוברים חמישה מסלולים מסומנים, משביל הסברה קצר ועד טרק של שלושה ימים לאגם בגובה 2,800 מטר על הגבול עם דגסטן.

קצת היסטוריה: שמורת הטבע הראשונה של גאורגיה

השמורה נוסדה בתקופת האימפריה הרוסית ביוזמת החברה הגאוגרפית הרוסית הקיסרית. האיש שעמד מאחוריה היה לודוויק מלוקוסייביץ', חוקר טבע פולני שחי בלגודכי כמעט חצי מאה ותיעד לראשונה את הצומח המקומי. כך יצא שלגודכי היא השטח המוגן הוותיק ביותר בגאורגיה, ותיקה ביותר מחמישים שנה מכל פארק לאומי אחר במדינה. ב־2003 חולק השטח לשני אזורים: שמורה מוחלטת שפתוחה רק למחקר מדעי, ושמורה מנוהלת שפתוחה למבקרים. כל המסלולים שבהמשך עוברים באזור השני.

השטח המוגן כולו משתרע על 24,451 הקטאר, כ־245 קמ"ר. הגובה נע בין 590 ל־3,500 מטר מעל פני הים. הפארק גובל באזרבייג'ן ממזרח ובדגסטן (רוסיה) מצפון, וחלק מהמסלולים עוברים לאורך הגבול הבינלאומי.

חי וצומח

לגודכי היא אחת הפינות הבודדות בקווקז שבהן היער נשאר באמת בלי מגע יד אדם. אין כריתה ואין רעייה מאז 1912. האקלים יבשתי־סובטרופי: הערוצים נשארים חמים ולחים רוב השנה, ומשם מגיע המגוון הביולוגי.

צומח. תועדו כאן יותר מ־1,400 מינים של צמחים פורחים. היערות מורכבים מקרפינוס, אלון קווקזי, אשור, טיליה, אדר, ליבנה ומילה. עשרים ושישה מיני צמחים בשמורה רשומים בספר האדום של גאורגיה, ביניהם ערמון, טקסוס, אפרסמון קווקזי ולוז טורקי ("אגוז הדובים"). בגבהים הנמוכים יש סבך צפוף של מטפסים וטחבים, ובמדרונות הגבוהים הנוף נפתח לכרי דשא תת־אלפיניים.

חי. בשמורה חיים כ־150 מיני ציפורים ויותר מ־50 מיני יונקים, ועוד 12 מיני זוחלים ו־5 מיני דו־חיים. ביערות ההרים חיים דובים חומים, שוננים, זאבים, אייל אדום קווקזי, יעלי סלע (שמואה), איילי כרמל, חזירי בר, תנים וחתולי בר. על הרמות האלפיניות מקננים עיטים, פרסים, נשרים ובזים. צפרים מגיעים במיוחד בשביל השכווי הקווקזי ותרנגול השלג הקווקזי, שני מינים שכמעט בלתי אפשרי למצוא במקום אחר. יותר מ־40 מיני בעלי חיים רשומים בספר האדום של גאורגיה.

לשמורה יש מעמד של אזור ציפורים חשוב (IBA) מטעם BirdLife International, והיא מוכרת כאזור אקולוגי מיוחד על ידי WWF.

מסלולים: מהליכה קצרה ועד טרק של שלושה ימים

בשמורה המנוהלת יש חמישה מסלולים מסומנים ברמות קושי שונות. הרישום לכולם נעשה במרכז המבקרים ברחוב וַשלוֹבני בעיירה לגודכי, ושם גם מחלקים מפות, מעדכנים על מצב השבילים ומזמינים מיטות בבקתות ההרים.

1. מפל רוֹצ'וֹ (מפל השכווי) — 9.5 ק"מ הלוך ושוב, 3–5 שעות, בינוני המסלול העמוס ביותר. הוא יוצא ממרכז המבקרים ועובר לאורך נהר שרומיסחווי. הוא חוצה חורשות קרפינוס בגובה 400–600 מטר, נדירות בקווקז, אחר כך יער אשור מעורב, ומסתיים במפל של 6 מטרים באמפיתיאטרון סלעי. מסומן היטב ומתאים לרוב המבקרים.

2. מפל נינוֹסחֶווי (המפל הגדול) — 8.5 ק"מ הלוך ושוב, 4–6 שעות, בינוני–קשה מוביל למפל מדורג שנופל כ־40 מטר. המסלול יוצא ממרכז מידע נפרד בכפר גורגניאני, לא מהכניסה הראשית, וחוצה את הנהר כמה פעמים על אבנים רטובות. בפעם הראשונה הלכתי בנעלי ספורט רגילות ובחצי מהחציות מצאתי את עצמי במים עד הברכיים. מאז יש לי בתיק סנדלים נוספים וגרביים יבשות בשקית. אחרי גשם חזק הגשרים המאולתרים נסחפים, ועדיף לדחות את המסלול.

3. מבצר מאצ'י — 10.5 ק"מ, 3–4 שעות, בינוני יוצא מהכפר מצימי, 7 ק"מ ממרכז הנהלת הפארק, כך שצריך להגיע לשם בנפרד. השביל עובר בבְּנֶלי חֶאוֹבה, "הערוץ האפל", שבו עצי לוז מתקמרים מעל הראש מעל שטיח של טחב, ואז מטפס למבצר מימי הביניים מעל מפגש של שני נהרות. המקורות מתארכים אותו למאה ה־9 או ה־11. במרכז המידע אפשר לשכור סוסים למסלול הזה.

4. אגם הסלע השחור (שבצקלי) — מסלול מעגלי של כ־40 ק"מ, 3 ימים, מאתגר טרק הדגל ואחד המוכרים בגאורגיה. הוא מטפס מ־550 ל־2,800 מטר, והאגם שוכב ממש על הגבול עם דגסטן. על המסלול יש שתי בקתות: "מֶטאוֹ" בגובה של כ־2,000 מטר ו"הבקתה של דמידוב" בגובה 2,650. את המיטות מזמינים ומשלמים במרכז המבקרים, בערך 20 לארי לאדם ללילה, ולצדן יש אפשרות זולה יותר לקמפינג. לפני האגם יש עמדה של משמר הגבול: קחו דרכון או תעודה מזהה, הפרטים נרשמים במקום.

5. שביל הסברה בטבע — קצר, קל, חינוכי מתאים למשפחות ולמי שרוצה ליהנות מהפארק בלי מאמץ.

מידע מעשי

מתי כדאי להגיע: ממאי עד אוקטובר, והכי טוב מיוני עד ספטמבר. בחורף השלג סוגר את רוב המסלולים. בתחילת האביב, בשיא הגשמים, מאצ'י הוא לעיתים קרובות המסלול היחיד שעביר בוודאות, כשהנהרות גבוהים. בסתיו היער נצבע בזהב ובאדום.

כניסה ורישום. הכניסה חינם, אבל הרישום חובה, והוא נעשה רק במרכז המידע ברחוב ושלובני. שם גם מסדרים אישורי לינה והזמנות לבקתות. קחו תעודה מזהה.

אוכל. בשערי הפארק אין מה לקנות; בתי הקפה והחנויות נמצאים בעיירה. בביקור הראשון שלי סמכתי על כך שאוכל בכניסה, ובסוף הלכתי יום שלם על ביסקוויטים מהתיק. מי הנחלים ראויים לשתייה והמעיינות מסומנים במפות של מרכז המבקרים, אבל חלקם מתייבשים לקראת סוף הקיץ.

לינה. בתי הארחה ומלונות קטנים בעיירה לגודכי, כמה מהם ברחוב ושלובני, דקות מהכניסה. בתוך הפארק יש אתרי קמפינג מוסדרים ושתי הבקתות במסלול לאגם הסלע השחור.

איך מגיעים מטביליסי

מרחק מטביליסי: כ־160 ק"מ, בערך 2.5–3 שעות מזרחה בכביש קאחתי. הכביש סלול לכל אורכו, אין צורך ב־4X4 ורכב רגיל מספיק. מתלאווי ללגודכי יש 80 ק"מ, כשעה ועשרים דקות.

תחבורה ציבורית קיימת: מרשרוטקות (מיניבוסים) יוצאות מתחנת המטרו איסאני בערך כל שעה החל מ־7:30 בבוקר, הנסיעה לוקחת אותן 2.5 שעות ועולה בסביבות 10–15 לארי (כדאי לבדוק במקום, המחירים משתנים). הבעיה מתחילה כשמגיעים.

לפארק יש שלוש כניסות נפרדות: הראשית בעיירה לגודכי, השנייה בכפר גורגניאני והשלישית במצימי. נינוסחווי יוצא מהשנייה, מבצר מאצ'י מהשלישית. אין ביניהן אוטובוס ואין לוח זמנים, רק מוניות מקומיות שמופיעות מתי שבא להן וקובעות מחיר לפי מצב הרוח. בלי רכב אפשר באופן מעשי לעשות מסלול אחד ביום, ורק אם הוא יוצא מהשער הראשי.

לכן השכרת רכב בטביליסי היא כאן פחות עניין של נוחות ויותר עניין של כמה מספיקים לראות. עם רכב שכור מ־MY.DRIVE אפשר:

• להיות על השביל ב־8 בבוקר, כשהיער התחתון עוד קריר, ולא אחרי המיניבוס הראשון;
• לעבור בין שלוש הכניסות ב־15–20 דקות במקום לחכות שעה לטרמפ;
• לשלב את לגודכי בסיבוב אחד עם סיגנאגי, קוורלי ותלאווי;
• לחזור לטביליסי בערב בלי להסתכל על השעון בגלל המרשרוטקה האחרונה.

אוכל ויין בקאחתי: מה אוכלים ושותים באזור

לגודכי היא בעיקר טבע. אבל היא נמצאת בקאחתי, שמייצרת כ־70% מכל היין הגאורגי על בסיס מסורת ייננות בת 8,000 שנה, ויהיה מוזר לנסוע 160 ק"מ ולעבור לידה בלי לעצור.

מרכז היין הגדול הקרוב הוא קוורלי, שם המרתפים של תאגיד קינדזמראולי חצובים ישר בצלע ההר. מה כדאי לטעום: סאפרווי, אדום כהה ומלא עם נגיעות של דומדמניות שחורות; קינדזמראולי, אדום חצי מתוק שהמקומיים שותים כיין יומיומי; רקאציטלי, לבן יבש או בסגנון ענברי כשהוא מותסס עם הקליפות בקווברי. עוד על טעימות ויקבים במדריך ליקבי קאחתי.

קווברי הם כדי חרס שקבורים באדמה עד הצוואר, והיין נשאר בהם חודשים. ענבים לבנים שמותססים עם הקליפות והחרצנים נותנים את הצבע הענברי ואת הטעם של פירות יבשים, דבש ואגוזים.

בצד של האוכל, המטבח הקאחתי פשוט וכן. מצוואדי נצלה על זמורות גפן יבשות ולא על פחם, ומשם מגיע הריח. צ'אקאפולי הוא כבש בבישול איטי ביין לבן עם שזיף דובדבני ועשב טרגון. לחם שוטי יוצא מתנור חרס שנקרא "תונה", ארוך ופריך. סולגוני וגבינה אימרטית מכינים כאן כמעט בכל חווה שנייה.

במה לגודכי שונה מקזבגי ומטושטי

בעיקר באופי הנוף. אין פנורמות סלע פתוחות ואין קרחונים, אלא יער צפוף ולח, כמעט ג'ונגל, עם חופה רב־שכבתית. השבילים הולכים לאורך נהרות, חוצים ערוצים צרים ועוברים מתחת לעצים ספוגי טחב. אפשר לשתות ישר מהנחלים, וזה נדיר במסלולים בגאורגיה.

וגם יש הרבה פחות אנשים. קזבגי ביולי זה תור של מיניבוסים; במסלול רוצ'ו ביום חול אפשר לפגוש שניים־שלושה מטיילים כל היום.

לפני שיוצאים

• מזומן — לא בכל מקום מקבלים כרטיסים, ובבקתות ובבתי ההארחה הפרטיים משלמים רק במזומן.
• דרכון או תעודה מזהה — נדרשים לרישום בכניסה ולמעבר במחסום במסלול לאגם הסלע השחור.
• שכבות — בגובה מתקרר מהר, והיער נשאר לח כל היום.
• נעלי הליכה טובות — אחרי גשם השבילים הופכים לבוץ חרסיתי חלקלק.
• דוחה חרקים — בחודשים החמים יש עלוקות בקטעים הנמוכים.
• מפות אופליין וטלפון טעון (Maps.me, Gaia GPS) — הקליטה בתוך הפארק לא אמינה.
• יציאה מוקדמת — אוויר קריר יותר, שביל ריק וסיכוי טוב יותר לראות איילים.

בשורה התחתונה

ליום אחד מטביליסי, קחו את רוצ'ו או את נינוסחווי: יוצאים בשש, מגיעים למפל עד הצהריים וחוזרים בערב. ליומיים, ישנים בעיירה והולכים שני מסלולים מכניסות שונות, ולזה צריך רכב. אגם הסלע השחור דורש שלושה ימים, דרכון ובקתות שהוזמנו מראש. לפני שיוצאים, בדקו במרכז המבקרים את מצב חציות הנהר, במיוחד באביב.